רש"י על שמות ו׳:ו׳

« רש"י על שמות ו׳:ה׳ רש"י על שמות ו׳:ח׳ »

6 שפתי חכמים פתח ↗

טורח משא מצרים. כאן ק"ל דהיאך מיושב הלשון של מתחת סבלות, דמשמע שהסבלות למעלה פרוש עליהם, והוא מוציא אותם מתחת. ועל זה פירש, טורח משא, רוצה לומר, כאדם שנושא משא שמוציאין את האדם מתחת משא, הכי נמי העבודה של מצרים דומה עליהן כמשא, והוי כאילו מוציא אותן מתחתיו. אבל לעיל א, יא לא כתיב תחת, גבי סבלות:

6 גור אריה פתח ↗

לכן על פי אותה השבועה. פירוש מה שאמר לשון "לכן", לפי שפירשו 'על פי אותה השבועה', דלשון "לכן" שבועה היא, כמו "ולכן נשבעתי לבית עלי" ש"א ג, יד, כמו שפירש בפרשת חקת:

6 משכיל לדוד פתח ↗

והוצאתי אתכם וכו׳ ואחרי כן יצאו וכו׳ הוזכר זה בכתוב תחלה שהוא תכלית המבוקש וגם על וגם את הגוי וכו׳ כבר מסיים בקרא וגאלתי וכו׳ ובשפטים גדולים ולא הוצרך רש״י לבאר דפשוט הוא:

8 שפתי חכמים פתח ↗

לישבע בכסאי. כאילו אמר לישבע במלכותי, כי הכסא מורה על המלכות, כמו בראשית מא, מ רק הכסא אגדל ממך. גור אריה:

8 מזרחי פתח ↗

הרימותיה לישבע בכסאי. לא בהרמה בלבד כי אין ההרמה שבועה כל עוד שלא ישבע כי כן כתוב כי אשא אל שמים ידי ואחריו ואמרתי חי אנכי לעולם ופירוש בכסאי בשמים הנקרא כסאי דכתיב השמי' כסאי והארץ הדום רגלי ופירוש הרימותי' לישבע בכסאי הרימותיה בכסאי לישבע בשמי לא להשבע בכסאי כי אין שבועתו יתברך בכסאו רק בשמו כדכתיב כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעול':

8 משכיל לדוד פתח ↗

נשאתי וכו׳ הרימותיה וכו׳ פי׳ הרא״ם ז״ל דר״ל הרימותיה בכסאי לישבע לא להשבע בכסא כי אין שבועתו ית׳ בכסאו רק בשמו כדכתיב כי אשא וכו׳ ואמרתי חי אנכי לעולם ע״כ ועם היות שדבריו ז״ל האמת והצדק שהרי בשבועה דגבי אברהם עצמו נמי כתיב כן בי נשבעתי נאם ה׳ וליצחק כתיב והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם וכך אמר משה בתפלתו זכור לאברהם וכו׳ אשר נשבעת להם בך מ״מ אם לזה כיון רש״י זכרונו לחיי העולם הבא נמצא לשונו מסורס. ותו קשה דהרמה זו למה מאחר שהשבוע׳ היא בשמו ואפשר לומר שהוא כעין נקיטת חפץ דבעינן בשבועה ומבואר בח״מ סימן פ״ז דנקיט ספר תורה בידיה ולא שיאמר אני נשבע בספר תורה אלא שאוחז הספר תורה בידו ואומר אני נשבע בה׳ אלהי ישראל וה״נ י״ל דהרמת יד בכסא היא כעין נקיטת חפץ ולעולם השבועה בשמו יתברך היא ואפשר שהר״אם נמי לזה כיון אלא דאין אנו צריכין לסרס לשון רש״י דה״ק הרימותיה לישבע בנקיטת כסאי דהיינו חפצא:

9 שפתי חכמים פתח ↗

לא קבלו תנחומין. ושמיעה זו לשון קבלה היא, רוצה לומר, שנתייאשו מן הגאולה, לפי שסברו שא"א לגאלם משם מעבודה קשה כזו. ואל משה, פירוש, אל תנחומי משה:

9 מזרחי פתח ↗

לא קבלו תנחומין. ושמיעה זו לשון קבלה הוא ופירוש אל משה אל תנחומי משה:

9 גור אריה פתח ↗

לענין של מעלה. כבר פרשנו פירוש זה בתחלת הפרשה סוף אות ו:

6 לכן. עַל פִּי אוֹתָהּ הַשְּׁבוּעָה:

7 אמר לבני ישראל אני ה'. הַנֶּאֱמָן בְּהַבְטָחָתִי:

8 והוצאתי אתכם. כִּי כֵן הִבְטַחְתִּי: "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" שם:

9 סבלת. טֹרַח מַשָּׂא מִצְרַיִם:

6 דברי דוד פתח ↗

לכן, ע"פ אותה השבועה, אמור כו'. פירוש משום זה נסתלק חשש שמא יגרום החטא כמו שזכרנו וע"כ, אמור לבני ישראל אני ה' הנאמן בהבטחתו ולא לחנם היתה שליחות משה, והרעה אשר נהיתה על ידו היא כדי לקיים אחר זה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ואלולא זה שנתקיים ועבדום וענו אותם לא היה מתקיים ואחרי כן יצאו כו', וע"כ מתורץ מה שהקשית למה הרעותה שזו היא טובה באמת כי יצאו ממצרים ברכוש גדול ואח"כ תתקיים נתינת הארץ שזו התחלה לה, וע"כ סיים והבאתי אתכם כו':

6 מזרחי פתח ↗

אני יי' הנאמן בהבטחתי. ששבועת בין הבתרים בשם יי' היתה ופירוש לכן על פי אותה השבועה היא שבועת בין הבתרים שעל פי אותו השבועה נתחייב בכל האמורים בלכן אמור שהם והוצאתי והצלתי וגאלתי. גם יתכן לפרש שלכן אמור לבני ישראל אני יי' הנאמן בהבטחתי בשבועה של נתינת הארץ מיירי שאף על פי שלא היתה הבטחתו להם כי אם באל שדי מכל מקום ההבטחה באל שדי עם השבועה היא כמו ההבטחה עם שם בן ארבע וזה שכתב על פי אותה השבועה אמור לבני ישראל פירוש על פי השבועה שהקים עם האבות בהבטחת נתינת הארץ שהיתה באל שדי ומה שפירש גבי והוצאתי כי כן הבטחתי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול הוא על פי הברי' של בין הבתרים ויהיה פירוש לכן אמור שב אל וגם הקימותי ואל ואזכור את בריתי ופירושו לכן מאחר שהקימותי את בריתי לתת להם את הארץ אמור לבני ישראל אני יי' נאמן בהבטחתי ועם זכירת ברית בין הבתרים אמר להם והוצאתי והצלתי וגאלתי אתכם בשפטים גדולים:

6 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה סבלת מצרים, טורח משא מצרים. ע"כ. וראה "שפתי חכמים" אות י, המבאר יפה שכוונת רש"י לבאר את תיבת "מתחת". אך לפי זה עוד יותר קשה שלמעלה ה, ד בא הביטוי "סבלות" באות־השימוש למ"ד אמנם האמור אחרי כן - ה, ה "מסבלתם" - אפשר להבין גם על פי פירושו כאן. פ' וארא תשנ"ד

8 גור אריה פתח ↗

הרימותי לישבע בכסאי. לא הרמה בלחוד, שאין הרמה לשון שבועה, אלא 'הרימותי לישבע בכסאי', והוא שבועה, כי כסא כבודו מורה על מלכותו, וכאילו נשבע הקב"ה במלכותו. וכן יורה לשון 'כסא' על המלכות, כדכתיב בראשית מא, מ "רק הכסא אגדל", שפירושו רק כסא המלכות:

8 רמב"ן על שמות פתח ↗

אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי הֲרִימוֹתִיהָ לִשָּׁבַע בְּכִסְאִי. לְשׁוֹן רַשִׁ"י. רש"י על שמות ו':ח' ור"א אָמַר אבן עזרא על שמות ו':ח' דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּאָדָם שֶׁיִּשָּׂא יָדוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וְיִשָּׁבַע, כְּמוֹ "כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי" דברים לב מ, "וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע" דניאל יב, ז. וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, נָשָׂאתִי אֶת יָדִי שֶׁהֲרִימוֹתִי זְרוֹעַ עֻזִּי אֵלַי שֶׁאֶתֵּן לָהֶם הָאָרֶץ, וְכֵן "כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי" שם, שֶׁאֶשָּׂא הַיָּד הַגְּדוֹלָה אֶל הַשָּׁמַיִם לִהְיוֹת בָּהּ לְעוֹלָם הַחַיִּים, וְאֵין "וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם" מִן הָעִנְיָן הַזֶּה, כִּי הוּא נֶאֱמַר בַּמַּלְאָךְ לְבוּשׁ הַבַּדִּים שֶׁנִּשְׁבַּע בְּחֵי הָעוֹלָם:

8 דברי דוד פתח ↗

נשאתי את ידי הרימותיה לישבע בכסאי כתב הרא"ם הרימותיה בכסאי לישבע בשמי לא להשבע בכסאו כי אין שבועתו יתברך בכסאו רק בשמו כדכתיב כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם. ותימה עליו דבסוף בשלח פירש"י ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו ושם הוזכר כס ושם יה בשוה דמשמע כמו שנשבע בשם יה כך נשבע בכסאו, וכן הוא עיקר שהוא יתברך נשבע בכסא מלכותו כדרך מלך ב"ו שנשבע במלכותו:

9 יריעות שלמה פתח ↗

בד"ה אחת שלא נאמר כו' פי' כו' נ"ב ול"נ דה"פ דהם לא שאלו מהות השם ומה יוצא ממנו וחשבו לשם עצם ולא לשם התואר ואף שא"א לשם העצם בלי סיבה אפ"ה לא שאלו כו' וא"ת לא הודיעם אפי' שם העצם שישאלו עליו הסיבה וה"ק קרא אעפ"י שהודעתי' אל שדי שהיא התוא' לא בקשו לשאול אחר שם העצם שאילו שאלו בודאי היתי מודיע להם ואתה שאלת שם העצם וסיבתו שהרי כו' דוק היטב מהרש"ל:

9 ברכת אשר על התורה פתח ↗

ואולי משום כך אומר רש"י כאן, ד"ה ולא שמעו אל משה, "לא קבלו תנחומין", כלומר לא שלא האמינו, אלא שעם האמונה שהאמינו לא התגברו על הרגשת מצוקתם. פ' וארא תשס"ו

9 משכיל לדוד פתח ↗

מקוצר רוח וכולי ורבותי׳ דרשו וכולי ואין המדרש מתיישב וכו׳ לי אני עבדו נר׳ דשפיר דרשו רז״ל. וכוונת המדרש הזה מובן בטוב טעם ודעת עם מאמרי הזוהר דכתיבנ׳ לעיל. וקודם בואנו להבין כוונת המדרש אני ארבה להקשות ג׳ קושיות עצומות אחרות על המדרש הזה חדא דלפי פירושם ז״ל שהוכיחו הקב״ה למשה על ב׳ דברים על שאלת מה שמו וגם עמ״ש למה הרעות ק׳ דלמה לא הוכיחו על הראשונה לעיל במדין מיד כש״אל מה שמו ונטר ליה עד הכא. זאת שנית דמה זו ראיה מן האבות שלא שאלו מה שמו דשאני אבות שלא שלחם הקדוש ברוך הוא בשליחותו לדבר בשמו לשום אדם ולכך לא הוצרכו לשאול מה שמו משא״כ משה דמוכרח במעשיו היה לידע שאם ישאלו לו מה שמו כיצד יאמר להם ואילו לא נשתלח בשליחות גם הוא לא היה שואל כמו שלא שאלו הם ותו אעיקרא דמלתא קשיא דמה גריעות׳ איכא לשאול ולדעת את שמו ב״ה אדרבא איפכא מסתברא דמעליותא היא לדעת שמו הגדול וזהו מה שציוה דהמ״עה לשלמה בנו דע את אלהי אביך וכנר׳ נמי בש״ס דפ״ד דקידושין דשם בן ד׳ חכמים מוסרין אותו לתלמידיהם פעם בשבוע וכו׳ ואמרו עוד שם על שם המפורש וכל היודעו וכו׳ אהוב למעל׳ וחביב למטה וכו׳ ע״ש וכתוב הדר הוא כי בי חשק וכו׳ אשגבהו כי ידע שמי א״כ למה זה היה קשה לפני המקום על ששאל לו משה מה שמו. אמנם ע״פ דרכנו דלעיל יתיישב הכל והיינו דמשה רבינו עליו השלום היה יודע דשם ההו״יה ב״ה לרוב קדושתו אינו נקרא כפי כתיבתו וגם היה יודע שיש כינויים הרבה לשמו ית׳ כגון אלהים אדנ״ות שדי צבאות אבל לא היה יודע באיזה כינוי צריך לקראו לשם הו״יה וזהו מה ששאל מהקב״ה שאם ישאלו לו ישראל היאך נקרא מה יאמר אליהם ולימדו הקב״ה שהוא נקרא בשם אדנ״ות ואז אה״נ שלא היה הדבר ק׳ בעיני המקום כלל על שאלתו ולכך לא הוכיחו כלום אלא לימדו וא״ל וזה זכרי לדור דור וכשהלך משה אצל פרעה וא״ל כה אמר ה׳ וכולי ואמר לו בודאי בל׳ אדנו״ת כמו שלמדו הקב״ה שכך הוא נקרא וכיון שראה משה ששליחותו גרם להוסיף עוד גלות לישראל. חשש שהיה זה לצד שהזכיר שם אדנ״ות שהיא מצד הדין ולכך עורר עליהם הדין ולכך וישב משה אל ה׳ ויאמר אד״ני למה הרעות וכו׳ שאמרת לי כינוי זה דאד״נות שמורה על חוזק הדין ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך כלו׳ באותו שם שלימדתני הרע לעם הזה וכולי הן עתה יפה הוכיחו הקב״ה וא״ל הרי לאבות העולם לא נגליתי להם אלא ע״י אל שדי ולא בשם המיוחד כלו׳ שלא השיגו לראות באספקלריא המאירה אלא ע״י האי דרגא תתאה וכדלעיל וא״כ כשראו שלא קיימתי להם הבטחתי הו״ל מקו׳ להרהר ולומר דמש״ה לא נתקיים ולא הרהרו ואתה דשפיר ידעת דעיקר נבואתך ושליחותך על ידי שם המיוחד שרש הרחמים ואף על פי שנקרא באד״ני אינו זז ממדתו אתה מתרעם ובתחלה רצית לידע היאך אני נקרא וכשלמדתיך במה שלמדתיך אתה קורא תגר ובזה יומתק לישנא דרבנן בפ׳ חלק וז״ל ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת ומובן מעצמו במאי דאמרן. וסמיכת הפסוקים נמי אתי שפיר דהכי קאמר וגם עיקר תרעומתך ליתא דאני שמעתי באמת את נאקת וכולי לכן אמור וכולי שלא יפחדו בראותם שפרעה הכביד וכו׳ כי אוציא וכו׳ ונראה דרבינו נמי הכי קאמר דמשום שאינו מתיישב כל כך על פשט הלשון מכח הקו׳ שכתב לכך אני אומר יתיישב וכו׳ והדרשה תידרש כלומר צריכה לידרש ואין הכי נמי שיש מקום לדרשתם ותדע דאל״כ הואיל וקשיא ליה בגווה למה הביאה כלל מאחר שכבר פי׳ על פי הפשט יצא ידי חובתו ואין אחריות אגדות רז״ל עליו אלא ודאי שיש לה מקום שפיר ואדרבה מתוכה יתבארו כמה דיוקים טפי מן הפשט והם אמת ודבריהם אמת:

« רש"י על שמות ו׳:ה׳ רש"י על שמות ו׳:ח׳ »